כבוד המת: ביהדות, ידיעה על אופן מותו של אדם והבאתו לקבורה או לידיעה סופית היא חלק מכבודו. הסתרת הרגעים האחרונים מונעת מהמשפחה את היכולת להתאבל כראוי.

דין "השבת אבידה" לנפש: הרמב"ם והגמרא (בבא קמא) דנים בנזק שאינו ממוני. מניעת מידע ממשפחות שכולות היא בגדר "אונאת דברים" – צער נפשי עמוק שנגרם כתוצאה מפעולה מכוונת. אין לאף גוף סמכות מוסרית "להחליט" עבור משפחה שהיא אינה מסוגלת או זכאית לראות את האמת על יקיריה.

"וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל"
במדבר, ל"ב כב'

"נאמנות הציבור": המשנה במסכת שקלים מתארת כיצד הגזברים בבית המקדש היו צריכים להיות נקיים מכל חשד: "והייתם נקיים מה' ומישראל". מכאן נלמד שכל גוף המחזיק בנכס ציבורי (ובכלל זה מידע ביטחוני או תיעוד לאומי) חייב בשקיפות מלאה.

סמכות המלך (השלטון): אמנם למלכות יש סמכויות מיוחדות ("דינא דמלכותא"), אך הרמב"ם מדגיש שסמכות זו מוגבלת למקרים של תיקון העולם ולא לטובת הסתרת כשלים אישיים או מערכתיים. הסתרת ראיות מתוך רצון למנוע ביקורת היא שימוש לרעה בסמכות השלטונית ("גזל המלכות").

לפני עיוור לא תיתן מכשול: אם הצילומים הגיעו בדרכים לא חוקיות או דרך גורמים אינטרסנטיים, התקשורת (במקרה זה אילנה דיין) עומדת בפני דילמה. מצד אחד, חשיפת המקור עלולה לפגוע ביכולת לחשוף אמיתות בעתיד. מצד שני, הסתרת הנסיבות שבהן המידע "צץ" פוגעת בבירור האמת המלא – מי החזיק בהם? * מידת האמת: חז"ל אמרו: "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" (שבת נ"ה). תחקיר המציג "חצי אמת" (מראה את הצילומים אך מסתיר מי העלים אותם) חוטא לערך האמת השלמה. מבחינה תורנית, יש כאן חשש של "מדבר שקר תרחק" – לא רק שקר ישיר, אלא יצירת מצג שווא שבו המידע "התגלה" מעצמו מבלי להצביע על האחראים להסתרתו.